<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב חייא בר אבין</h1>
<h2>דף מח:</h2>
רב חייא בר' אבין הוא [ו]רב אידי בר' אבין היו אחים בני ר' אבין (וגבאי) [נגרא] כדאיתא בפ' במה מדליקין [שבת כ"ג ע"ב] ר' הונא הוה חליף אפיתחא דר' אבין נגרא מצאתי בספר ישן חזא דהוה רגיל בשרגא טובא אמר גברי רברבי נפקי מהכא נפקו מיניה רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין ושניהם נקראו גדולים, גרס' בחזקת הבתים הל' דמאי בעית בהאי ארעא [ב"ב ל"ב ע"ב] דאמר אביי עליה דרב אידי בר אבין זהו שאומ' עליו אדם גדול הוא הא איהו דאמר הל' היכא דקימא ארעא תיקום והיכא דקיימי זוזי קיימי. ורב חייא בר אבין היה רגיל רבא לקרותו ארי שבחבורה כדאיתמר בשבת בשלהי ח' שרצים [קי"א ע"א] הל' החושש במתניו לא יסוך את השמן וורד חוץ מבני מלכים ר' שמעון אומר כל ישראל בני מלכים ובגמרא א"ר אבא בר זבדא אמר רב הל' כר' שמעון ולאו מטעמי' וכו' עד אלא אמר רבא אני וארי שבחבורה תרגומנא ומני רב חייא בר אבין וכו'. וגרס' נמי בקידושין פ' האיש מקדש [מ"ח ע"ב] התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא דבש בשל דבש ונמצא של יין בדינר זה של כסף ונמצא של זהב של זהב ונמצא של כסף אינה מקודשת ר' שמעון אומר אם הטעה לשבח הרי זו מקודשת ובגמרא ולית ליה לר' שמעון יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולים לחזור בהן וכו' עד אלא אמר רבא אני וארי שבחבורה תרגומנא ומני רב חייא בר אבין הכא במאי עסקינין (כיון) [כגון] שאמרה היא לשלוחה צא וקבל לי קדושיי מפלוני שאמר לי התקדשי לי בדינר כסף והלך ונתן לו דינר זהב מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא, והתם בקידושין אהא ובגט פשוט [ב"ב קס"ה ע"א] אמר אביי רשב"ג ור' שמעון ור' אלעזר כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו, ומייתי פלוגתייהו דמשום הכי גבי מראה מקום הוא לו סבירא להו דלא הוו קפידא משום דמוסיף על שליחותו כגון דינר של זהב בשל כסף ומקושר בשל פשוט ומק' פלוני נמי אם הלך למקום אחר רחוק או אפילו מצאו לבעל בקרוב כיון שיטרח בשליחותה אין זו קפידא ותו דהא בעל כרחה מגרשה כדאיתא בפ' האומר התקבל [גיטין ס"ה ע"א], אבל ההיא דהמוכר את הספינה [ב"ב ע"ו ע"א] דפליגי ר' ורבנן בספינה דתניא ספינה ניקנית במסירה דברי ר' וחכמים אומרים עד שימשכנה או ישכור את מקומה ומפרש ר' אשי לפלוגתייהו כגון דקיימא ברשות בעלים ואי א"ל לך חזק וקני דכ"ע לא פליגי דכי אחזיק בה דודאי קנה כי פליגי דא"ל לך משוך וקני והלך והחזיק בה מר סבר רבנן סברי קפידא הוה וחזקה כמאן דליתא ור' סבר מראה מקום הוא לו ומשום הכי לא חשיב אביי מראה מקום דר' בהדי הני תנאי, ובפ"א דסנהדרין הל' דמוציא שם רע [ח' ע"א] נמי אההיא דתנן [ב' ע"א] מוציא שם רע בשלשה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בעשרים ושלשה ובגמרא במאי קמיפלגי אמר עולא בחוששין ללעז קמיפלגי, ופרכינן לעולא עד אמר רבא אני וארי שבחבורה תרגומנא ומני רב חייא בר אבין וכו' ור"ת זל"ע פרשה בספר הישר [סימן תרנ"ח] דלא כפירש"י זל"ע.
<h2>דף נ.</h2>
ורב חייא בר אבין תלמידו של רב הונא היה כדאיתא בשלהי פ' האיש מקדש [נ"ח ע"א] בעא מיניה רב חייא בר אבין מרב הונא טובת הנאה [ממון] או אינה ממון וכו' וגרס' נמי התם בההוא פירק' הל' על מנת שאני כהן [מ"ט ע"ב] ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעתא למיסק (דארעא) [לארעא] דישראל בעידנא דזבין לא אמר אמר רבא הוו דברים שבלב ודברים שבלב לא הוו דברים ושקיל וטרי התם טובא מנא לן לרבא הא עד דמסיק [אמר רב חייא] בר אבין עובדא הוה בי רב חסדא ורב חסדא [בי רב הונא] ופשטוה מיהא דתנן האומ' לשלוחו הבא לי מן [החלון או מן הדלוסקמא] והביא לו אע"פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי [אלא על זה וכו'] בעל הבית מעל ומהכא מסיק דברים שבלב אינן דברים... נמי פי' השליח שעשה שליחותו... אינ' דברים. ובתחילת שנים אוחזין נמי ההוא [מסותא דהוו מנצו] עלה בי תרי קם חד מינייהו ואקדשה [וכו'] מאי הוי עלה דמסותא אמ' רב חייא בר אבין עובדא הוה [בי רב חסדא ורב] חסדא בי רב הונא ופשטיה מהא [דאמר רב נחמן כל ממון שאינו יכול] להוציאו בדיינין וכו'. ועל דברים שבלב דמסק' [אינן דברים]... פ"ד נדרי' בהל' נודר' להרגין ולחרמין גר' [היכי נדר אמר] רב עמרם אמ' רב באומ' יאסרו פירות העולם [עלי אם אינן] של בית המכס ופרכינ' וכיון דאמ' [יאסרו איתסרו עליה כל פירי דעלמא ומשני] באומ' היום, מקבל עליה מוכס [באומר בלבו היום ומוציא] בשפתיו סתם אע"ג דסביר' לן דברים שבלב [אינן דברים לגבי אונסין] שני והוי כאילו פיר' היום. וההיא דכתובות [פרק אלמנה ניזונת] דאיבעי' להו זבין ולא איצטריכו דמים [הדרי זביני או לא הדרי זביני] פי' כגון שבשעה שמוכר הכל יודעין שלדעת [כן] מוכר שרוצה לקנות בדמים הללו חפץ אחר, ומיהו הוא אינו... למוכרם שבשביל כך וכך מוכר מיהו הדבר ידוע ומפורסם שלדעת כן מוכר כגון ההוא גברא דזבן ליה ארעא לרב פפא דאצטריכו ליה זוזי למזבן תורי וידעו הכל על דעת כן מכר לבסוף לא איצטריכו ליה כגון שבעל השורים לא רצה למכור לו... וכההיא דבצורתא דזבינו לאפדניהו מחמת הבצורת [לסוף] אתו חיטי, שדבר גלוי וידוע שמחמת דוחק [מכרו]... היל' מעיקרא מיבעיא לן כיון דלא פריש בהדיא [הוי דברים] שבלב ואינ' דברי' והוו זביני או דילמ' כיון דמגלי דודאי אדעת' דהכי זבין ומילתא ידיעא היא כאילו פריש בהדיא ומסיק דבכה"ג כאלו פריש בהדיא, וכל היכא דאיכא אומדנא דמוכח כאילו פריש בהדיא כההיא דהשוכר את האומנין דאמר רבא האי מאן דזבין מידי לחבריה וקא עייל ונפיק המוכר אחר הלוקח אחר מעותיו בין מכר לו קרקע ואמר לו לך חזק וקני והחזיק בין מכר לו (מכר) מטלטלי ואמר לו לך משוך וקני והלך ומשך כדין משיכה כיון דנפיק ועייל אזוזי גלי דעתיה דזוזי אנסוהו להאי מוכר וכיון שלא נתן לו מעותיו בשעת דוחקו אדעתא דהכי לא זבן כן פירש"י דהיינו בכה"ג כיון שלאחר שכבר לא הוצרך למעותיו ובשעת צורך מעותיו לא נתן לו אין לך מפרש יותר מזה וחוזר, וכל היכא דאיכא למימר דברים שבלב אינן דברים דוקא שהיה דעתו על החפץ אלא שאומר בלבי כך ורוצה לעקור מעשה ע"י מחשבה כגון מוכר נכסיו בסתם אעפ"י שדעתו משום לעלות כיון שלא פי' בשעת מעשה וגם לא הודיע שלכך מכר ואין האונס מעכבו מלעלות היינו דבר שבלב וכל ההלכה כן משמע אבל אדם הנודר ומתפרש בלשון שמשמש נדור ושאינו נדור כההיא דנדרים פ' ואילו מותרין [כ' ע"א] דתנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים, וכל אותה בבא לא שייך למימר דברים שבלב שהרי הוציא בפיו דבר שאין בנו כח להכחישו אבל בסתם נדר שאנו שומעי' שאמ' מפיו והוא לא פי' אלא כשאנו בודקין אותו אומר סתם נדרתי היינו דתנן [שם י"ח ע"ב] סתם להחמיר והיינו חומרא כדאיתא במס' שבועות פ' שבועות שתים [כ"ו ע"ב] אההיא דאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו ומותבינן עלה ברייתא בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם ומתרץ לה רב ששת בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים דהתם לא חל עליה נדר כלל כדתנן בפ"ג דתרומות [מ"ח] ומייתינ' לה בפ' תמיד נשחט הל' למולים ולערלים [פסחים ס"ג ע"א] המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה (שאני) [שאיני] נכנס לבית זה ואמר לזה [שאיני נהנה לזה ואמר לזה] לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שוין... כדמסיק רב ששת לתירוציה גמר להוצי' [פת חטין והוציא] פת סתם מניין ת"ל לכל אשר יבטא האדם... והא דתנן בפ' אחרון דנדרי' [פ"ו ע"ב] נדרה [אשתו וסבור שנדרה] בתו, וכן איפכא וכל אותה בבא לא שייך... כי הוא לא הוציא מפיו כלום, וההיא [דפרק ארבעה נדרים [כ"ה ע"ב] ראה אותן] אוכלין תאנים ואמ' הרי הן עליכם [קרבן]... גם כן, וכל ההיא דדייק עלה בגמ'... וכך לא הייתי נודר כולהו לאו דברי' שבלב... וכן נדר מן הבצל [ס"ו ע"א] ופי' מפני [שהבצל רע ללב אמרו לו הלא הכו]פרי יפה כל אילו אינן דברים... פ"ר אליעז' אומ' פותח' לאדם קונם [שאני נושא את פלונית] כאורה והיא נאה וכו' דמותר [לא מפני שהיא] כאורה ונעשת נאה דהיינו נולד אלא [שהנדר טעות], וההיא סוגי' דגר' במס' נזיר פ' הריני נזיר מן [הגרוגרות [ט' ע"ב] דמיתי'] ההיא דמנחו' פ' המנחות והנסכים [ק"ג ע"א] הרי עלי [מנחה מן] השעור' לא שייך הכא ואע"ג דמסיים בה ר' יוח' באומ' אילו הייתי יודע שלא היו נודר' כן לא הייתי נודר כך אלא כך דהת' נתכוין למנחה וסבור לצאת בשל שעור' ואם היה יודע שאין מתנדב היה מתנדב על החטים... בשעת הנדר היה דעתו להביא להתנדב וכת' כל נדיב [לב] עולות [דברי הימים-ב' כ"ט] כמו שכתבתי למעלה היל' אע"פ שפי' מן השעור'... שמפר' שלא רצה לפטור עצמו מן המנחה... הביא וכמה יש להביא בעניין דברים שבלב והחכם... ובירושלמ' דנזיר פ' הריני נזיר מן הגרוגרות דייק טובא ועיין התם.
